תרומת ביצית או זרע – האם יהיה סוד לדורי דורות?

תרומת זרע או ביצית, האם לשמור בסוד או לגלות? מתי לגלות? איך לגלות? ואם בכלל?

מתוך ראיון של מיכל שמואלי עם ד"ר חנה גילאי גינור שהתקיים בתוכנית הרדיו מאלף על טף בעריכת תמי טורובייץ ברשת א' קול ישראל.

תרומת זרע ותרומת ביצית – הסבר קצר על הנושא:

אלה הם הליכים רפואיים בהם נוטלים תרומת זרע מגבר תורם או מספר ביציות  מאישה תורמת כדי להחליף את הזרע או הביצית שאינם מסוגלים לקחת חלק בתהליך ההפריה.

הגברים התורמים עושים את זה מול בנק הזרע שנמצא בבית החולים והנשים התורמות זקוקות לעבור הליך רפואי כירורגי של שאיבת ביציות.

הנתרמת לא עוברת תהליך פולשני אלא רק הכנה של הרחם ואח"כ מחדירים לה את הביצית המופרית. (כמו בתהליך של טיפולי פוריות – הפריה חוץ גופית)

מי הם האנשים שמקבלים את תרומת הזרע או תרומת הביצית?

האנשים הנזקקים לזה נחלקים לשתי קבוצות האחת מסיבה רפואית והשנייה מסיבה חברתית.

סיבות רפואיות – כשהזרע חלש ולא יכול להפרות או כאשר לאישה אין ביציות או שהביציות שלה כבר לא טובות.

סיבות חברתיות – כיום הטכנולוגיות מאפשרות לנשים יחידניות או לסביות או לגברים הומוסקסואלים לקבל את תא המין שחסר להם בזוגיות, והדבר מאפשר להם להפוך למשפחה.

האם הבחירה בתרומה כרוכה בקשיים רגשיים?

בבחירה בתרומת זרע או תרומת ביצית, בכל מצב, גם ללסביות או הומוסקסואלים יש קשיים רגשיים סביב התרומה,  כאשר הם נזקקים לצד השני אליו הם לא נמשכים בכדי להקים משפחה.

כשהסיבה היא רפואית אז האדם הפגוע חש תחושה של אבל, שכן הוא מאבד את ההורות האידיאלית הגנטית, תחושה של פגיעה עמוקה בדימוי העצמי שלו בחוזק שלו, בנשיות או בגבריות, בושה ואפילו רגשות נחיתות וחרדות לגבי הקשר עם הילד ובכלל לגבי החיים המשותפים העתידיים. יש כאן קשת שלמה של תהליכים עד שמגיעים להשלמה עם הבחירה בתרומה. גם לאחר מכן זה לא אירוע חד פעמי זה אירוע שמנקר כל הזמן ובהחלט עשוי להטריד גם במהלך החיים.

האם קיים הבדל בפגיעה הרגשית בין אישה שנזקקת לתרומת ביצית לבין גבר הנזקק לתרומת זרע כשמדובר בזוג הטרוסקסואלי?

אני חושבת שקיים הבדל ויש לזה שתי סיבות עיקריות:

כשאישה נזקקת לתרומת ביצית, הרבה פעמים זה קשור לגיל שלה ולא למחלה, ואז תרומת הביצית היא קצת יותר "חברתית" וזה מהווה עבורה איזה שהוא  גורם מקל על הפגיעה הנפשית.

גורם נוסף המקל על הפגיעה הנפשית של האישה זה שהיא נושאת את ההיריון ברחמה. בתהליך ההיריון היא מצליחה הרבה פעמים להתקשר לעובר ולתת לו סביבה רחמית טובה ואז הדברים מתחילים יותר ברגל ימין.

אצל הגבר זה לא קיים, כי הסיבה היא לרב רפואית – יכולתו הירודה של הזרע להפרות. הנתינה שלו בהליך ההולדה זה נתינה של הגנים שלו וברגע שאת הגנים הוא לא יכול להעביר הוא מרגיש משולל לגמרי כל קשר אל הילד וכאן החכמה היא איך להכניס אותו לתוך הקשר ולמנוע את הניתוק והניכור .

וכאן נדרשת המערכת הפסיכולוגית הטיפולית בעבודה צמודה למרפאות הפוריות, נכון?

אנחנו עובדים ורוצים לעבוד יותר, כרגע אין מספיק כח אדם שעושה את העבודה הזאת ובהחלט יש מקום להתערבויות בשלבים הראשונים של התהליך וגם בהמשך, כשהאנשים האלו מביאים ילדים לעולם ויוצרים את תא המשפחה הבעיות עשויות להמשיך וכדאי לסייע גם בהמשך.

אז למה רק בשלב זה? למה לא חושבים שיש מקום לעשות את זה בשיתוף פעולה מההתחלה עם נתינת הרבה רווחה נפשית לזוגות או ליחידים שעוברים את התהליך הזה?

זו שאלה מאוד טובה, אני חושבת שהרבה זוגות קיבלו את התמיכה הזאת, כי הם מצאו את הדרך להגיע לאנשי מקצוע ולקבל את התמיכה הנדרשת, קשה לי להבין איך אפשר לעבור את התהליכים האלו בלי תמיכה. אלה בדרך כלל זוגות חזקים והם מוצאים את הדרך לקבל את העזרה הדרושה. יחד עם זאת אני חושבת שהעזרה הטובה יותר היא זו הניתנת כבר בהתחלת התהליך, כבר במרפאות, שכן אז אנשים מקבלים את התחושה של קבלה ושיש להם מקום לברר את הדברים ולהגיע מוכנים לתהליך.

זה סוג של הכנה ללידה ממקום אחר לגמרי, להיריון מאוד מורכב ונפלא, אנשים שעושים דרך מאוד ארוכה להגיע לילד.

התהליך הוא מאוד מורכב ואם לא פותרים אותו אצל ההורים הוא יהפוך להיות מורכב גם אצל הילד.

האם יש מידע לגבי התורמים של הזרע או הביצית במידה והילד רוצה ללמוד על שורשיו?

התרומה בארץ היא רק אנונימית. ועדת מור יוסף המליצה שיהיה מסלול גם לא אנונימי כך שהילד בהגיעו לגיל 18 יוכל לקבל איזה שהם פרטים על התורם אבל כרגע זה עדין רק המלצה והמידע שנאסף הוא לצרכי מיון ובחירת התורם ולא להעברתו לילד או להורים (וגם הובטח כך לתורם).

האם אלו בעיות חוקיות?

כן, אלו בעיות חוקיות מכיוון שמדובר בהסכם עם התורם שלא מעבירים פרטים עליו ושזהותו אינה נחשפת. בארצות כמו אנגליה, אוסטרליה, קנדה ואחרות יש הנחיה גם לגניקולוגים להמליץ להורים לחשוף את נושא התרומה ויש ארצות בהן אין אפשרות לתרום תרומה אנונימית, רק תרומה מזוהה כך שהילד יוכל בבא היום או לקבל מידע או אפילו לפגוש את התורם כרצונו, במידה והתורם מוכן להיחשף.

מה לגבי הילדים? האם לשמור את עניין התרומה בסוד במשפחה?

יש משפחות רבות הבוחרות לא לספר. צריך לזכור גם, שבארץ הרבה רופאים ממליצים שלא לספר. בעולם איפה שיש גישה יותר פתוחה וליברלית יש נטייה דווקא כן לשתף את הילד. במיוחד משתפים ילדים במשפחות לסביות או משפחות יחידניות בהן לא נמצא אב. ילדים ממשפחות אלו שמאוד מחפשים את האב הגנטי רוצים להכיר אותו ורוצים לפגוש חצאי אחים שיש להם. במשפחות הטרוסקסואליות זה כמעט לא קיים שהילדים מחפשים את האב הגנטי.

אם נדרשים לספר איך עושים את זה?

אין הנחיה או כלל ברור לא לגבי העיתוי ולא לגבי הצורה איך מספרים, גם המחקר בתחום הוא לא רב, אבל ישנו תנאי הכרחי כשבוחרים מועד. צריך לבחור תקופה בה יש קירבה וקשר טוב בין ההורים לבין עצמם ובין ההורים לבין הילד והסיפור צריך להדגיש מאוד מאוד את הבחירה של ההורים בילד שהם מאוד רצו אותו, מאוד השתדלו להביא אותו ושבעצם הם ביקשו להקים משפחה ולמרות כל הקשיים הם הצליחו.

יש שתי גישות:

גישה אחת –  מדברת על לספר את הסיפור בגיל צעיר מאוד בגיל שלוש נאמר, בבחינת לטעת את הזרע של הסיפור, הילד גדל לתוך הסיפור ועם הסיפור וזה מה שהוא יודע, ואז יותר קל בהמשך. להסביר למשל "אתה יודע שבכדי לעשות תינוק צריך חלק של אבא וחלק של אימא ואחד מהחלקים לא היה טוב מספיק אז הלכנו לרופא והוא עזר לנו לקבל את החלק הזה ואז אתה נולדת".

גישה שנייה –  לספר בעיתוי הנכון, כלומר העיתוי המתאים לילד –  כאשר הוא מסוגל להבין את התהליכים הביולוגים הנדרשים להפריה. בגילאים שבע שמונה – בגיל החביון ואז לילד יותר קל להבין. כמובן בעזרת ספרים שמסבירים על היריון ולידה. הולכים עם השאלות של הילד מבלי להרעיף עליו הרבה מידי אינפורמציה. ברור שלא טוב לספר בגיל הנעורים.

בארץ אני חושבת שלא הרבה משפחות בוחרות לספר למרות, שיש קבוצה גדולה של אנשים שמאוד חשובים להם הכנות במשפחה היושר ובניית אמון, ושמירת סוד היא תמיד בעייתית. האנרגיה הנפשית שנדרשת כדי לשמור את הסוד היא אנרגיה מבוזבזת, שלא לדבר על זה, שילד קולט אינפורמציה באופן תת הכרתי אשר מחלחלת אליו ממש כמו באוסמוזה ובכלל, סודות עתידים להתגלות.

האם עדיף לעשות את התחזיות והשיחות העמוקות לפני שמקבלים את ההחלטה על תרומה?

אנשים שנמצאים בתוך השלבים של לבחור בתרומה ולהחליט מושפעים הרבה פעמים מהזמן שדוחק, ואין להם את הזמן והאנרגיה לעבד את ההשלכות של ההחלטה. אפשר להיפתח, לדון וללבן את הנושאים האלו גם בהמשך.

דיברת עם ילדים שהם ילדי תרומות?

אני יותר פסיכולוגית קלינית שעוזרת לזוגות בשלבים של ההתלבטות, ההחלטה ולאחר הלידה. אני יודעת ושומעת כי ילדים שמשתפים אותם מרגישים טוב עם זה, הם ילדים שלמים, יש יחסים טובים במשפחה, יש להם בעיות כמו לילדים רגילים, בנוסף לזה שהם מתמודדים עם קבלת מצבם המיוחד. במשפחות חד מיניות בהן נוטים יותר לשתף, לילדים יש לפעמים פנטזיות על התורם אבל אלו פנטזיות נורמליות לחלוטין. ההורים לא צריכים להיבהל מזה כיוון שזה חלק מהעיבוד שהילד עושה לנושא הזה.

פורסם בקטגוריה מאמרים, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.