המחיר הנפשי של טיפולי פוריות

“בן לו היה לי! ילד קטן…”, המשוררת רחל הטיבה לבטא הכמיהה לפרי בטן. רק מי שלא זכו, יודעים עד כמה חזק מכרסם הכאב בשגרת החיים, קורע את הלב והנשמה.

אחד מכל ששה זוגות (כ-15% מהאוכלוסייה) עלולים לגלות כי הם סובלים מאי-פריון. במחצית המקרים, בגלל בעיה אצל הגבר, ובמחצית המקרים – אצל האישה. לעתים מבלי שניתן להסביר את הסיבה באופן רפואי, תופעה שזכתה לכינוי המטריד אי-פריון בלתי מוסבר. אולם מעבר להגדרות הרפואיות נמצאת תקווה: אלפי תינוקות נולדים בישראל מדי שנה בזכות טיפולי פוריות, אלפי נשים וגברים משיגים בזכות הקדמה והטכנולוגיה את מה שהטבע בושש מלהעניק להם: את הזכות להיות הורים.

ההמלצה: לחכות שנה

לעתים מדובר באי-פריון זמני, שסיבותיו רפואיות וחולפות, כגון מחלת חום אצל הגבר, שמפריע לייצור זרע תקין. לעתים, אלו הם לחצים נפשיים הנגרמים בשל חוסר סבלנות – הטבעי והמובן – והרצון להרות ומיד. יש נשים שחוות כישלון בודד וחד פעמי, בעקבותיו חשדן מתעורר כי מדובר באי-פריון, אך לעתים קרובות מדובר בתחושת בטן שמבטאת חרדה שעתידה להתגלות כבלתי מוצדקת. לעתים, גם המפגש הראשוני עם רופא הנשים, ואפילו לא מדובר במומחה לטיפולי פוריות, עלול לעורר מתח וחרדה. לא כל שכן אם נגזר עליכם להיכנס לתקופת בדיקות (בדרך כלל הבדיקות מתבצעות במקביל אצל הגבר ואצל האישה).

אי-פריון –עלול לגרום למצבי מתח, חרדה ו/או דיכאון. כדאי לדעת, כי תחושות אלה עלולות אף הן להשפיע על הפרשת הורמונים ולכן לשבש את הפוריות, כלומר ליצור מעין מעגל קסמים. במקרים רבים ימליצו אנשי המקצוע לגייס אורך רוח, להירגע ולהמתין עד שהטבע יעשה את שלו. ההמלצה להמשיך לנסות נובעת מן ההכרה בדבר המחיר הגופני והנפשי של טיפולי הפוריות.  בין השאר, הטיפולים יכולים להפריע את שיגרת החיים, לפגום בזוגיות, בתחושת הערך העצמי של המטופלים, בנשיותם וגבריותם וכדומה.

משום כך ההמלצה היא לפנות לטיפול במרפאת פוריות, כתום שנה של נסיונות “טבעיים”, למעט במקרים בהם ידוע על בעיה רפואית, כמו ניתוח באברי המין, הפרעה בביוץ, ליקוי בזרע, דלקת באשכים או באברי המין הנשיים – אז ההמלצה היא  לפנות לטיפולים  באופן מיידי. אם גיל האישה הוא מעל 37, מומלץ לפנות לאחר חצי שנה של ניסיונות, משום שלגיל יש השפעה ישירה על איכות הביציות ועל הסיכוי להרות.

בגידת הגוף או סיבות פסיכולוגיות?

אם לאחר שנה של ניסיונות לא הושג הריון, או אם הוכח בבדיקות ונקבעה האבחנה הרפואית, יש לשקול את האפשרות לפנות למרפאת פוריות. זו החלטה קשה, שאין ממנה נחמה גם לאחר שנופלת ההכרעה. רבים, נשים כגברים, עלולים לחוות פרץ של רגשות מטלטלים, אכזבה, תדהמה, תחושה כי גופם בגד והכזיב. לא קל לגלות ולקבל כי משהו אינו תקין, וכי הסיכוי לתינוק תלוי בטיפולים רפואיים, ארוכים ומתישים.

לתחושות הקשות עלולות להתלוות מחשבות מטרידות שמא התנהגות מתירנית מדי היא שהביאה את הפורענות הזו, תחושת אשם כי מדובר ב”עונש” על אירועי העבר. הגם שבמרבית המקרים לא ניתן לשייך התנהגות כזו או אחרת לבעיות פוריות, התחושות מובנות, ועתיקות יומין. בתנ”ך, למשל, הוצג אי-פריון כקללה שהמיט אלוקים על התנהגותה של מיכל, אשת דוד, שלעגה לבעלה וגינתה אותו בפומבי על עליצותו, ככתוב, “ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה”. זכורה גם ירמה, גבורת מחזהו של המחזאי הספרדי לורקה, ש”מרגישה מקוללת”, משום שלא זכתה להתעבר, על אף שהעקר הוא בעלה, חואן.

למרות שכיום ניתן במרבית המקרים להסביר באופן מדעי את הסיבות ללאי הפריון, מתברר כי הנפש האנושית מתקשה להתגבר על הפער בין התבונה לרגש. על אחת כמה וכמה כשמדובר באי-פריון בלתי מוסבר. כאז כן היום, מנסים למצוא את הקשר והחיבור בין פריון לבין עשייה, בניה ויצירתיות. לכן, אין פלא שלנושא הזה ישנה תהודה רגשית ונפשית רבה.

עם התפתחות מדע הפסיכולוגיה נעשה ניסיון להסביר אי-פריון בהסברים פסיכולוגיים למשל, שהאישה אינה מתעברת בגלל שיש לה קונפליקטים לגבי האמהות. אך כיום, בעקבות התפתחות הרפואה והמחקר קטן משמעותית מספר המקרים שניתן לייחס לכך. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשפעתם של תהליכים פסיכולוגיים, נפשיים, על הפוריות, כפי שנאמר.

תדהמה, חרדה, אשמה, דיכאון

התגובה הראשונה להכרה כי מדובר באי-פריון, בדרך כלל, היא של תדהמה. בעקבותיה מופיעים רגשות מצוקה, חרדה, אשמה ודיכאון, ולעתים חוויה של אבדן. אבדן השגת ההורות המיוחלת, אבדן היכולת להביא לעולם תינוק בדרך טבעית ופרטית, והפקעתה לטובת תהליכים רפואיים, מנוכרים, נעדרי אינטימיות, שמשתלטים על החיים. כל אלה עלולים לפגוע בדימוי העצמי של הגבר, של האישה, כאדם בריא, יוצר, אנושי. תחושות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי במחשבות ואמירות בסגנון “מה אני שווה?” “איזו אישה/גבר אני אם אינני מצליח/ה להרות וללדת תינוק?”.

על אלה יכולה להתווסף תחושת אבל ייחודית, שונה, שכן גילוי אי-פריון הוא הדרגתי, על כן תחושת האבל הנגזרת ממנו איננה סופית. במלים אחרות: אי אפשר, גם אין רוצים, וגם אין צורך להתאבל ממש.
לאחר התגובה הרגשית החזקה שיכולה להיחוות גם כמשבר, באה לרוב תקופה של השלמה והתארגנות. זו תקופה שיכולה להתאפיין בעליות וירידות חדות במצב הרוח. התקווה להצלחת טיפולי הפוריות מפיחה עידוד ושמחה, אך תחושות אלה עלולות להתחלף – במהירות – באכזבה מרה וייאוש, במידה שהטיפול נכשל, וצריך לקחת בחשבון שגם זה עלול לקרות ולסגל התנהגות והרגלים למקרה כזה.

להכיל ולווסת

מחקרים רבים הוכיחו קשר בין מצוקה לפני הליך הפריית מבחנה לבין שעורי הצלחת הטיפול, קרי מספר הביציות שנשאבות, מופרות, מוחזרות ונקלטות ברחם, שיעורי ההריון שהושגו בזכות הטיפול, הלידות, ומשקל התינוקות בלידה. לכן חשוב כי בני הזוג המטופלים בטיפולי פוריות יהיו במצב נפשי רגוע ויסגלו יכולת להכיל ולווסת את הלחץ הנפשי בו הם נתונים. לכן, לפני קבלת ההחלטה האם לעבור טיפולי פוריות ולפני שמתחילים בהם, אני ממליצה שתיתנו את הדעת לא רק על המחיר הכלכלי והסיכונים הגופניים הכרוכים בטיפולים, אלא גם על “מחירם” הרגשי והשפעתם על בריאות הנפש ועל הזוגיות. אמנם אין באפשרותכם לדעת מראש איך יעברו עליכם ולאיזה טיפולים תידרשו, אך כדאי שתבררו עם עצמכם:

  • האם אתם מתייחסים לאי-פריון ולטיפולי הפוריות כאתגר של האם לעתיד, או כאתגר זוגי, משותף?
  • כיצד תצליחו לתמרן ולהתמודד עם הידיעה ששגרת חייכם (שלא לדבר על חיי המין שלכם) מוכתבת על ידי תזמון הבדיקות ונטילת תרופות?
  • האם וכיצד תוכלו להתמודד עם פגיעה בדימוי העצמי ובהערכה העצמית?
  • מהם הכלים והיכולות שיהיה עליכם לסגל על מנת להתמודד עם ההשפעות הנפשיות הכרוכות באי-פריון ובטיפולי פוריות?
  • האם ועד כמה תוכלו לעזור ולתמוך זה בזו?
  • האם הזוגיות שלכם חזקה דיה כדי לספוג ולתקן את הפגיעה הזוגית שתיגרם בעטיים של הטיפולים?
  • האם יש בכם כוחות לשאת את הפגיעה בחיים החברתיים והמקצועיים?
  • מה הן החלופות לטיפולים, עד כמה אתם בשלים לפנות לאימוץ, למשל?

התמודדות או התמוטטות?

התמודדות עם אי- פריון היא תמיד מבחן לזוגיות שכן עמידה במשימות קשות וארוכות הכרוכות בסבל ואי וודאות עשויה לחזק או עלולה למוטט אותה. בני הזוג עלולים לשלם את מחיר הטיפולים בהתדרדרות יחסיהם הזוגיים ובפגיעה בחיי המין. הסיבות רבות: ממחשבות על התינוק המיוחל ברגעים האינטימיים, או בגלל נוכחות גורם שלישי – רופא או כל התערבות רפואית שהיא- שיכולה להפוך את חיי המין מחוויה של אהבה וקירבה לאמצעי של התעברות, ויכולה לרוקן את האנרגיה הנפשית ואפילו לחבל במשיכה המינית שיש ביניכם. על אחת כמה וכמה אם ברקע הטיפולים יש צורך בתרומת ביצית או תרומת זרע.

אי-פריון הוא עניין משותף לבני הזוג, גם כאשר האבחנה מתייחסת למצבו הרפואי של אחד מהם. יחד עם זאת, השוני בהתמודדותכם יודגש במהלך הטיפולים עד כדי חיכוכים, חילוקי דעות, הבדלי משאלות, שידגישו את השוני בסגנון התמודדות.

מתוך מחקרים שנערכו בנושא מסתמן, כי הפגיעה קשה פחות בשנתיים הראשונות לטיפולים, אך שהסיכון לשחיקה נפשית וזוגית עולה ככל שהטיפולים מתארכים. כדרך להתגבר על המצוקה יש שמסגלים לעצמם עיסוק כפייתי בשאיפה להרות וחייהם סובבים סביב הנושא. בדרך כלל, התכונה הזו אופיינית לנשים, שהופכות ל”מטופלות מקצועיות”, אוספות כל בדל מידע, מפתחות קשר הדוק עם הצוות הרפואי ומשקיעות כמעט את כל הוויתן בטיפולים. אמנם סוג זה של התמודדות “מחזיר” לנשים את השליטה בחייהן, אלא שיש גם היבטים של התמכרות וכפייתיות שיש לתת עליהם את הדעת. כשיש תחושה שהטיפולים הופכים ל”קריירה” כדאי לקבל ייעוץ על מנת להבין עד כמה הם “מידתיים” והאם אינם מתנגשים עם המציאות הרפואית, החברתית, הזוגית והנפשית.

קיים הבדל ניכר באופן בו גברים ונשים חווים את המצב ואת הטיפולים. גברים פעמים רבות נדהמים או לא מבינים את עצמת התגובה הרגשית של בנות זוגן. רבים מגיבים בהסתגרות והתרחקות. בשעה שנשים מעוניינות לדבר על ההתנסויות שלהן, על הרגשות, זקוקות לתמיכה, לשיחה, מבקשות לחלוק את הקשיים עם חברות, קרובי משפחה או אנשי מקצוע. גברים, לעומתן, זקוקים לכך פחות. חלקם מקצינים נטיה זו, וכדי להימנע מרגשות כואבים מנסים – ומצליחים – להכחיש את קיומם. בנוסף, פעמים רבות גברים נוטים לראות באי-פריון נושא אינטימי שעדיף לא לשתף בו אחרים, עד כי לעתים ההבדלים והפער מונעים מבני הזוג לקבל תמיכה חשובה ובמיוחד תמיכה הדדית.

לעתים, נשים מתקשות להבין ולכבד את הצורך של בן זוגן להמשיך את שגרת החיים.

לבנות ולטפח

הקושי ניכר במיוחד משום שבתקופה כה קשה, כשאתם כה זקוקים לעזרה, לתמיכה ולעידוד, בן או בת הזוג לא תמיד פנויים לתת אותה, בהיותו/ה פגוע/ה , חלש/ה , נאבק/ת. זוגות שלא הספיקו לפתח ולבנות דפוסים משותפים ויעילים להתמודדות, עלולים לחוש בקושי ביתר שאת.
זוגיות יציבה, לעומת זאת, עשויה להיות מקור תמיכה, כוח ונחמה. ככל שהקשר בין בני זוג טוב יותר- קל יותר לתמוך ולהיתמך. כדי לנסות לשמור על המסגרת הזוגית גם ברגעי המשבר, אני ממליצה:

  • להמשיך בטיפוח וחיזוק הזוגיות, החברות וההקשבה אחד לשני.
  • לצאת לחופשות ובילוי משותף, לפנק ולהתפנק.
  • להמשיך בשגרת החיים, עד כמה שניתן, בעבודה, עם המשפחה וכדומה.
  • להשתתף, בפעילויות חברתיות, בחוגים, בכל אפיק יצירתי שיאפשר לכם לבטא את עצמכם.
  • לשתף אחד את השני ברגשות.
  • לשמור ולכבד את האינטימיות שלכם, בכך שתחלקו את חוויותיכם עם מספר מועט של אנשים, על מנת לכבד את פרטיותו של בן /בת הזוג שלכם.
  • ללמוד לזהות את תגובותיכם ללחץ ( כאבי ראש, יובש בפה, דפיקות לב, רגזנות וכדומה) ולאמץ דרכים יעילות להתמודד איתן, כמו טכניקות הרפיה למיניהן (מדיטציה, יוגה, האזנה למוסיקה וכדומה).
  • ללמוד להעריך ולפתור בעיות כשהן מתעוררות.

ד"ר חנה גילאי גינור | פסיכולוגית קלינית
שתפו:

סגור לתגובות.