הריון תאומים

הריון תאומים הוא תמיד מיוחד ותמיד נחשב הריון בסיכון.  עם קבלת הבשורה שהאם נושאת שני עוברים, היא והאב המצפים מגיבים לרוב בפרץ רגשות,  שמחה וגאווה בצד תדהמה וחרדה.  גם אצל זוגות שהיו בטיפולי פוריות וכנראה מוכנים יותר רגשית ומעוניינים בהריון תאומים,  מופיעים חששות וחרדות.

קטעים מהרצאתה של ד”ר חנה גילאי- גינור, בכנס האגודה הישראלית לפוריות, 26.5.2014

החרדה והחשש נובעים מהסיכונים הרבים שמלווים הריון תאומים, כשהסיכון העיקרי הוא ללידה מוקדמת והולדת תינוקות פגים במשקל לידה נמוך מאד. לכך קשור גם הסיכון לאובדן הריון או לאובדן אחד העוברים.  בעקבות סיכונים אלה, נשים רבות בהריון תאומים נדרשות למעקב רפואי צמוד יותר ואף לשמירת הריון.  בנוסף לחרדה העוצמתית שמלווה את ההיריון,  יש אימהות שמתקשות לקבל את השינויים הגופניים,  בין אם בגלל שהן אינן בטוחות בחוזקו של הגוף שלהן  לעמוד באתגר של נשיאת שני עוברים ובין אם בגלל חשש שהגוף לא יחזור למצבו הקודם, לא ישתקם בקלות ושהדבר ישפיע גם על איכות הזוגיות , ובכלל זה המיניות.  למשל,  דפנה, בחורה רזה ונמוכה, היתה בהריון עם תאומים אחרי 3 שנים של טיפולי פוריות . היא סבלה מבחילות קשות מאד, כאבי גב  ומקשיי שינה ובעקבות כך גם בכתה ונראתה ממורמרת. היא לא האמינה שהגוף שלה יכול לשאת כמו שצריך את ההיריון, שיעמוד “בכל הייסורים האלה” כדבריה.  לא היה לה דימוי גוף פנימי חזק.  היא גם חששה שהגוף שלה לא יחזור לעצמו אחרי הלידה  ושבעקבות זאת המימדים הגדולים של הגוף יישארו ושהיא כבר לא תהיה מושכת כפי שהיתה רגילה להיות. חוויות הילדות שלה כילדה שמנמנה ולא קלילה גופנית ונפשית, שיחקו כאן תפקיד והשפיעו על יכולתה להאמין ביכולת ההתאוששות של גופה. טיפול פסיכולוגי קצר וממוקד בחרדות של דפנה ובהתגברות עליהן שיפר את מצבה לאין ערוך. דהיינו  האתגר הראשון במעלה הוא בהקטנת החרדה

אתגרים נוספים בהיריון תאומים הם יצירת קשר עם העוברים ( קשר אם-עובר או מה שנקרא גם בונדינג) וכן ההתכוננות להורות.

גידול תאומים היא משימה הורית מורכבת. אימהות רבות סובלות לאחר הלידה מחווית סטרס ניכרת, שלא לדבר על שיעור גבוה במיוחד  (19%) של נשים שילדו תאומים, הסובל מדיכאון לאחר לידה. במילים אחרות, לידת תאומים מהווה גורם סיכון לסבול מדיכאון לאחר לידה. גם בנושא זה חשוב לטפל עוד בתקופת ההיריון ולא לחכות לאחרי הלידה שאז המצב עלול להיות קשה יותר והיכולת של האם להתפנות ולעסוק במצוקותיה-קטנה יותר.

האיומים הקשים שניצבים בפני אימהות בהריון תאומים –  גורמים לחרדה שנוכחת תמיד. התמודדות עם החרדה –  מהווה סוג של התגוננות מפניה. האם מבקשת לשמור על איזון עם הצדדים השמחים של ההיריון, ולקיים ככל האפשר אורח חיים רגיל. הקטנת החרדה מהווה עבורה משימה עליונה. זו משימה קשה ביותר, וכמובן שדפוסי אישיות מסוימים וכן תמיכה חברתית טובה ותמיכה זוגית טובה מסייעות בכך. יש נשים שמשיגות רגיעה מסויימת על ידי שהן מקטינות את החשיפה שלהן למידע, אך אחרות משיגות זאת, דווקא באמצעות השגת מידע , שנחווה כמרגיע.

יצירת קשר עם העוברים (בונדינג) והתכוננות להורות

בגלל שבניית הקשר עם העוברים נמצאת כל הזמן בצל איום של אובדן – ישנה נטיה בולטת לדחות את בניית הקשר עד שההיריון יתבסס. הדבר מתבטא באיפוק הרגשות כדרך של התגוננות מפני התקשרות, במטרה למזער פגיעה אם הרע מכל יקרה. פיונטלי, נוירולוגית פסיכואנליטיקאית ממילאנו,  חקרה ועקבה אחרי 30 משפחות שהיו בהריון תאומים מתקופת ההיריון ועד גיל 4,  מתארת את הדרכים בהן אימהות יוצרות קשרים נפרדים עם שני העוברים.  פיונטלי מציינת שהאולטרסאונד מסייע בבניית הקשרים הנפרדים – דרך המידע על הזיגוטיות, על מין העוברים וגם דרך צפייה בפעילותם בעת הבדיקה.  רמת הפעילות מורגשת  על ידי רוב האימהות  וההבדלים בהתנהגות העוברים מקבלים משמעות של קשר אישי. פיונטלי מצאה שאימהות נוטות לתת לעוברים איפיון או דימויים קוטביים:  אם האחד נע יותר בחופשיות, הוא מקבל דימוי של הפעלתן,  הספורטאי,  זה שחייו קלים.  האחר, לעומתו, מקבל דימוי של איטי, הססן,  רציני.  יש שהורים מעניקים שמות וכינויים לעוברים כבר בעת ההיריון כדי לבטא את ההתייחסות האישית אל כל אחד מהם. תפיסות הוריות אלה, הנובעות מהצורך של ההורים להעניק משמעות לחוויה שלהם וליצור קשר עם העוברים, שואבות מהעולם הפנימי של ההורים ומשפיעות על התפיסות שלהם גם אחרי הלידה. חלק מההורים מצליחים לשנות את התפיסות המוקדמות שלהם כשהם פוגשים את התינוקות, אך לא כולם.

דרך אחרת ליצירת קשר היא לא להתייחס אל שני העוברים כבני אנוש נפרדים אלא להתייחס ליחידת התאומים כאחדות, כלומר לדמיון בין העוברים. יש בכך גם משום הקטנת החרדה מפני אובדן.  כל דרך שבה יש חשיבה על העוברים, על התפתחותם, על חייהם בעתיד, היא חשובה ומבטאת את בניית הקשר איתם.

רק לאחר שההיריון התייצב,  פעמים רבות אחרי שבוע 28, מתחיל עיסוק גובר ביצירת הקשרים של האם עם העוברים.  האם מוכנה לדבר על תכניות לעתיד ועל התנהלות המשפחה עם  2 התינוקות.

הקושי בהתכוננות להורות עם תאומים נובע לא רק מדחיית יצירת הקשר עם העוברים, בגלל החרדות מאובדן, אלא גם מהזמן המוגבל העומד לרשות ההורים להתכונן, עקב היותו של היריון תאומים קצר יותר באופן רגיל (36-37)  וסיומו המוקדם אף יותר בחלק מההריונות. בנוסף לכך, בגלל ההתייחסות האידיאליסטית להיריון תאומים וראיית הצדדים היפים והמספקים שלו, הורים ואף החברה מסביב,  אינם נערכים לקשיים העתידיים. בגלל חוסר מוכנות זה,  המעבר להורות של תאומים נחווה לא פעם כחוויה קשה.

לנוכח הסיכונים הרפואיים והנפשיים בהריון תאומים, חשוב להתייחס לחשיבות התמיכה הנפשית בזוגות המצויים בהריון עם תאומים.

קאריק-סיין ושותפיה מצפון אנגליה, פרסמו לאחרונה מאמר על סדנת הכנה להורות שערכו עם הורי תאומים במהלך ההיריון ועל הקטנת שיעור הדיכאון לאחר לידה, כתוצאה מכך.

לסיכום: במקרים בהם מאותרת מצוקה נפשית, חשוב להקדים ולהפנות לטיפול פסיכולוגי כבר בזמן ההיריון ובמקרים קשים במיוחד יש להיוועץ עם פסיכיאטר.

 

 

 

 

 

ד"ר חנה גילאי גינור | פסיכולוגית קלינית
שתפו:

סגור לתגובות.