איך לתקשר עם תינוקות כך שהם ירגישו נראים ומובָנים, ומדוע זה חשוב להתפתחותם? 

מאת: אורה ברקן.

את עייפה. אף פעם לא ידעת שאפשר להרגיש עייפות כזו. ובכל בוקר את משתוממת על זה שאת קמה, מטפלת, מנקה את הבקבוקים, שואבת, מחתלת, מיניקה, מערסלת, מרדימה. מאיפה הכוחות? אבל אין לך כח. את מותשת. ולמה זה נראה שלאחרות כל כך קל? את מרגישה כמו סמרטוט, בכוננות ספיגה של בכי, קקי, פליטות.

ואז רגעי קסם. את מתבוננת בה. בתינוקת שלך. לרגע את רואה בה את עצמך כתינוקת. לרגע את רואה את עצמך דרך עיניה השוחקות, אמא. את אמא. והיא התינוקת שלך. היא מכירה את עצמה דרכך, ואת מכירה את עצמך מחדש דרכה. מה עובר לה בראש עכשיו? אתן מחייכות זו לזו. היא מתרפקת עלייך ואת לא מצליחה להסיר ממנה את העיניים. היא נרדמת בזרועותייך. גורה קטנה. נעים לה. וגם לך. מדיי פעם חיוך קטן מפלח את שפתותיה, ואת יודעת שלמרות מה שאומרים, זה חיוך שבא מרצון. כי עכשיו טוב.

והשגרה הזו חוזרת על עצמה. יום אחר יום. לפעמים את מרגישה כמו סיזיפוס שמגלגל את הסלע שוב ושוב. לפעמים זה כבד עלייך, ההורות הזו. לפעמים את מרגישה כאילו נולדת לזה. לפעמים את מתקשה להאמין שזו הבת שלך, ומרגישה שאת משחקת תפקיד בסרט מ”הולמרק”. לפעמים את בודדה. מאד. בדידות קרה וקשה שמנקרת בעורף כמו טיפות גשם זועף ביום אפור. ולפעמים את ביחד. מחובקת איתה. שתיים שהן אחת. וחם לך בלב.

מוכר לך?

אלה רסיסי חוויות ורגעים שמרכיבים את חוויית ההורות ואת הקשר הנרקם בין האם לתינוק. מה המשמעות של כל הרגעים האלה עבור התינוקת שלך?

איך הטיפול שלך תורם להתפתחותה?

איך תינוקות מאותתים לנו בלי מילים על הצרכים שלהם ועל מצבם הרגשי והגופני?

איך לתקשר עם תינוקות כך שהם ירגישו שרואים ומבינים אותם?

ולמה זה חשוב?

במאמר הבא ננסה לענות על השאלות האלה ולשפוך אור על המשמעות האדירה שמסתתרת בפעולות הקטנות והיומיומיות עבור התינוקת שלך, וגם עבורך.

מה משפיע על התפתחות התינוק: גנטיקה או סביבה?

אם בעבר הויכוח על התפתחות תינוקות נגע לשאלה, מה משפיע יותר, הגנטיקה או הסביבה המגדלת, היום מבינים שהתשובה היא גם וגם. למעשה תינוקות מגיעים לעולם עם מטען גנטי מסוים שמכתיב נטיות מסוימות, אך ההתפתחות לכיוונים כאלה ואחרים של האישיות תלויה במפגש שיהיה לתינוק עם הסביבה החיצונית. כמו כן, אם בעבר התפיסה הפסיכולוגית של האם הייתה כאל אובייקט שמספק את הצרכים של התינוק ומשפיע באופן חד כיווני על התפתחותו, היום מתחזקת ההבנה שגם האם מושפעת מהתינוק המסוים שלה בהתאם לאישיותה ולמאפיינים הסוביקטיביים שלה.

“מוחו של הרך הנולד, כיום אנחנו יודעים, אינו מעוצב סופית; חיבורים נוירולוגיים חיוניים השולטים במקצבים ביולוגיים בסיסיים של שינה וערות, אכילה, פעולה ורגיעה, נבנים דרך התאמות ואי-התאמות, מגעים מורכבים ועדינים בין התינוק המסוים לדמות המטפלת המסוימת. התינוק והאם מעצבים זה את זה הדדית על מנת ליצור עולם שלתוכו ישתלב הילד הגדל”.

(מתוך: “האם האהבה יכולה להתמיד?” מאת סטיבן מיטשל, עמ’ 40)

ככל שהמחקר בתחום התפתחות התינוקות מתקדם, הולך ומתבהר כי כבר מהלידה התינוק מגיב לסביבתו ומתקשר איתה. כמבוגרים, שמתורגלים בתקשורת מילולית אנו עלולים לפספס את התקשורת הלא מילולית, ובמובן זה לפספס את האיתותים של התינוקות. בכי, הסטת מבט, הפניית מבט ומעקב עם העיניים, הושטת יד, חיוך, תנועות גפיים מהירות- כל אלו מהווים לא רק סימפטומים של מצוקה או נחת, אלא דרכים של התינוק/ת לתקשר לסביבה החיצונית את המתרחש בתוכו.

איזו עמדה הורית מאפשרת להבין את האיתותים של התינוק?

כשאנו מתבוננים בתינוקות עם מוכנות פנימית לא לדעת אותם מראש, ועם סקרנות כנה לגבי נפשם המתפתחת, אנו מאפשרים להם להתגלות בפנינו בקצב שמתאים להם. זוהי עמדה שמניחה שהתינוק, אף שהוא קשור אלינו בעבותות של קשר שרק ילכו ויתעבו בחלוף הזמן, הוא נפרד מאיתנו, אדם בפני עצמו, שמגלה את העולם, ובתוך כך גם את עצמו. זוהי עמדה שנשענת על מושג ה”מנטלזיציה” שטבע הפסיכואנליטיקאי פיטר פונגי. מנטליזציה היא היכולת להתבונן בסקרנות ומבלי ידיעה מוצקה מוקדמת על ה”מיינד” (Mind) של האחר. ההנחה היא, שידיעה של צרכי האחר במלואם מבעוד מועד, חוסמת בפניו נתיבים להתגלות באופן הייחודי שלו. עמדה מסוג זה, שנוגדת את עמדת המנטליזציה, אמנם מקלה על ההורה החרד, שמתקשה להכיל את חוסר הוודאות, אך מכתיבה לתינוק מסלול נוקשה להתפתחות.

כיצד המבט ההורי המתבונן והסקרן משרת את התינוק/ת?

כשיעל מתבוננת בנעה, התינוקת שלה, עם סקרנות ועניין, ורוצה להבין: מה עובר לתינוקת שלה בראש עכשיו? איך היא מרגישה? מה זה אומר שהיא מסיטה את מבטה או מחייכת? – נעה מרגישה שהיא נחשבת. היא נחשבת גם במובן שהיא חשובה לאמה וגם במובן זה שאמה חושבת אותה ועליה. הפסיכולוגית אריאטה סלייד קבעה: “אם אמא חושבת אותי, משמע אני קיים(ת)”. משמעות הדבר היא שהעצמי של התינוק נולד מתוך מערכת היחסים הראשונית שבה משהו מפנימיותו נחשב ומעוכל אצל אמו (או ההורה העיקרי המטפל) ולאחר מכן מוחזר אליו וכמו מול מראה, משקף לו את עצמו. השיקוף החוזר אליו מההורה נותן הד לחוויה פנימית שעוד אין לו מילים משלו כדי לתפוס או להכיל לבדו.

קשר אם-תינוק – ת’כלס, איך זה נראה?

נעה בת חמישה חודשים, שוכבת על המזרן, על גבה, ובידה צעצוע רך. היא מקרבת ומרחיקה אותו לסירוגין. מדי פעם תוחבת אותו לפיה ובודקת אותו. היא שקטה, מרוכזת בצעצוע ובתנועותיה. אמה יעל יושבת לצדה על המזרן ומתבוננת בה בשקט. כעבור מספר פעמים שנעה מקרבת ומרחיקה את הצעצוע, אמה פונה אליה ואומרת בהשתתפות: “נעהל’ה, מתוקה, איך את מקרבת ומרחיקה בעצמך את הדובי הקטן!”. נעה מביטה אל אמה ומבטה כמו אומר לה: “ראית אותי?”. כעבור זמן מה, נראה שהמשחק נעשה פחות ופחות מכוון, נעה זורקת את הדובי הקטן ומתחילה להשמיע קולות המהום. יעל רוכנת לעברה, מנסה להבין מה מתחולל בה. נעה מזיזה את ידיה ורגליה בחוסר שקט, תוחבת את ידה מדי פעם לעבר פניה ופיה. יעל שואלת: “מה קרה נעה? התעייפת מהמשחק?” נעה מתחילה לרטון במה שנשמע כמו התחלה של בכי. היא נושאת את עיניה לאמה ומושיטה לעברה את ידיה, גופה נוטה לעבר האם. היא ממשיכה להביא את ידה לכיוון פיה ומשמיעה קולות יניקה. יעל שואלת: את רעבה כבר? אולי את גם רעבה וגם התעייפת? כבר לא טוב לך… אני רואה. בואי אליי חמודה”, ואוספת אותה אל חיקה.

זוהי דוגמה לדיאלוג תקשורתי שבו האם מגיבה לאיתותי בתה באופן רגיש וקשוב. היא לא ממהרת לדעת את צרכיה של נעה, אלא בודקת איתה, ובהתאם לסימנים שנותנת לה היא משרטטת בהדרגה את הנתיב הטיפולי המתאים לאותו רגע.

איך התקשורת הראשונית של הורה-תינוק מחזקת הן את התינוק/ת והן את ההורה?

כשנעה מרגישה שאמה קשובה לה, מתעניינת בחווייתה הפנימית ועושה מאמץ כדי לספק לה מענה, נעה מרגישה שרואים אותה ושיש לה משמעות. מתפתחת בה ידיעה שיש לה יכולת לבטא את עצמה כלפי חוץ, ויש מי שקולט את האיתותים שלה ומעבד אותם לכדי מענה מותאם. חוויה זו מחזקת את האמון של נעה בעולם. יחד עם זאת, לעתים נעה תחווה גם רגעי תסכול שינבעו מכך שאמה אדם נפרד, שלא תמיד יכולה להבין או להיעתר במדויק לצרכיה. רצף של חוויות כאלו, כשבמאזן הכולל נעה תחוש שהיא מצליחה לבטא את עצמה ושצרכיה נענים במידה מספקת (“טובה דיה” בלשונו של ויניקוט), יבנה אצל נעה לאורך הזמן תחושה של “סוכנות עצמית” (self agency) שתשרת אותה בהמשך חייה. בבגרותה היא לא תהסס להביע את רצונותיה, תדע לבטא מחאה כשאלו יידָחו, אך גם תדע לשאת תסכול ולא להתפרק ממנו, על בסיס היסודות שנבנו בה כבר מינקות והחוויות הראשוניות של היותה מוּכֶלֶת.

יעל, שעם בואה של נעה לעולם ניצבת לקראת משימה מאתגרת של ביסוס זהותה מחדש כאמא, וודאי מבולבלת בראשית האימהות. היא לא תמיד יודעת למה נעה זקוקה ממנה, והיא עצמה עייפה וכאובה לאחר הלידה. ככל שהיא תרגיש שנוצרת בינה לבין נעה שפה אישית, דקדוק פנימי, שדרכו הן רואות ומכירות זו בזו כישויות נפרדות אך קשורות, כך היא תוכל לשאוב יותר משמעות מהאימהות וממה שהיא מהווה עבור בתה: עוגן בעולם של גירויים פנימיים וחיצוניים. הפסיכואנליטיקאית ג’סיקה בנג’מין כותבת על חשיבות ההכרה ההדדית בקשר הראשוני:

“מה שמקיים אותה (את האם) מרגע לרגע הוא היחסים שהיא יוצרת עם תינוקה, הסיפוק שהיא מרגישה כאשר התינוק, בכל עוצמתו הראשונית מגיב אליה…תהליך ההכרה…כולל תמיד תערובת פרדוקסלית של אחרות ושל יחד: אתה שייך לי ועם זאת אתה (כבר) לא חלק ממני. העונג שאני שואבת מקיומך חייב לכלול הן את הקשר שלי אליך והן את קיומך העצמאי –  אני מכירה בממשותך”.

(מתוך: כבלי האהבה/ג’סיקה בנג’מין, עמ’ 22-23)

תמרורי אזהרה שמתבטאים בקשר הראשוני

כאשר מסיבה כלשהי נפגעת היכולת של ההורה להתבוננות קשובה על התינוק, להתכווננות רגישה אליו ולמתן מענה מתאים, התינוק עלול למצוא את עצמו בחוויה כאוטית של חוסר פשר לחוויות ולתחושות שלו. מכיוון שמדובר בשלב הינקות, שהוא שלב מוקדם מאד, לתינוק עוד אין את היכולת לתת לעצמו הסברים על מה שקורה לו או סביבו. הוא זקוק להורה בדיוק לצורך זה, של תיווך חוויותיו הפנימיות והחיצוניות לעצמו. כשההורה לא פנוי לכך, התינוק שרוי במעין ריק. מצב זה יתרחש למשל כשהמטפל העיקרי שרוי בדכאון לאחר הלידה, ואז אמנם יתפעל את ההיבטים הטיפוליים של האכלה והחתלה, אך המבט שיושב לתינוק יהיה מבט ריק, שיתקשה להתפעל מהתינוק או לשקף לו את עצמו. לחלופין, הורה שסובל מדכאון, וחש אשמה ותסכול רב ממצבו, עשוי להסיט את מבטו מהתינוק במטרה למנוע ממנו מבט מכאיב. כך התינוק נותר ללא מבט, וההורה נותר מתבוסס בכאבו ובבידודו. גם מצבים אחרים, כמו חוויות טראומטיות בלידה או לאחריה, של האם או של התינוק, יכולים להוביל לרמת עוררות ודריכות גבוהה אצל ההורה, שתקשה עליו לשהות בקשב רך ופתוח לאיתותי התינוק. איתותים קלים יוכלו לקבל פרוש מוטה או לא לקבל התייחסות אם ההורה רדוף בחוויות מאיימות שקשורות לטראומה שחווה.

מחקרי אורך מראים כי פגיעה בקשר הראשוני שנובעת למשל מדכאון סביב לידה פוגעת בהמשך בהתפתחות המוטורית, הרגשית והקוגניטיבית של התינוק. יתרה מכך, המחקרים מראים כי תינוקות, ששהו במשך למעלה מחצי שנה עם אם בדכאון ובהיעדר/מיעוט תמיכה סביבתית, נתונים בסיכון מוגבר לפתח תחלואה נפשית של דכאון וחרדות בהמשך חייהם. כיצד תשפיע הפגיעה בקשר על ההורה? ההורה ירגיש אשמה, חוסר מסוגלות, ויתפוס את עצמו כהורה לא טוב.

לסיכום:

הקשר הראשוני בין ההורה לתינוק חשוב הן עבור התפתחות תקינה של התינוק והן עבור ביסוס הזהות ההורית כבעלת מסוגלות, משמעות ומקור לסיפוק. השקעה בקשר זה, כבר מראשיתו, היא השקעה מתגמלת לטווח הארוך, עם פירות מתוקים במיוחד. אם עולה חשש לפגיעה מסוימת בקשר, מומלץ לפנות להערכה מקצועית ובמקרה הצורך לטיפול. ככל שהפנייה נעשית מוקדם יותר, כך האפשרות לשיפור מתרחבת.

אז כן סיזיפוס או לא סיזיפוס, שווה לעשות את המאמץ של לעצור לרגע בשיפועי ההר, להתבונן על הסלע הזה, על הכוחות שמאפשרים לשאת אותו ועל הנוף, ולנסות להבין מה יעזור לגלגל אותו בגמישות וברוך. ואז, להתגלגל איתו ביחד אל פסגות חדשות של שמחה.

 

ד"ר חנה גילאי גינור | פסיכולוגית קלינית
שתפו:

סגור לתגובות.