החלטתם על תרומת ביצית אחרי תקופה ארוכה של טיפולים והתלבטויות ואולי אף שקלתם לוותר לגמרי על ההורות. האם את מודאגת שלא תהיי אמא טובה בגלל היעדר הקשר הגנטי שלך לתינוק שיוולד? אם כן, דעי שחששות אלה טבעיים אבל במרבית המקרים מתברר כי ההורות לילד מתרומה אינה נופלת באיכותה מזו של הורים שיש להם קשר גנטי מלא לילד.
דנה (מטופלת דמיונית) בת 43. בזוגיות, בשבוע 28 להריון, אחרי תרומת ביציות. יש לה ילדה בת 6 שנולדה אחרי התעברות טבעית. היא מתארת את המצוקה שלה : "ציפיתי לשמחה, לתחושה טובה, להרגשה של סיפוק אך אני לא מבינה מה קורה. עם חוסר השמחה והדאגה למדתי לחיות כבר, אך מטריד אותי שאני לא מרגישה שום רגש כלפי ההריון. אני יודעת שזה בן, וזה נחמד, אך אני לא מדברת אליו, לא חולמת עליו. בהריון עם אילה בזמן הזה, כבר דיברתי אתה כמה פעמים ביום. שרתי לה."
"תגידי," היא שואלת אותי, "זה נורמלי? זה ישתנה? אני מבועתת מזה שאחרי כל המאמץ שלנו, אני לא ארגיש אמא של התינוק הזה וזה יהיה נורא".
את התיאור הזה אני שומעת לא פעם מנשים בהריון לאחר תרומה.
להשלים עם אובדן ההורות הגנטית
חשוב שתדעי שאימהות באמצעות תרומת ביציות היא בדרך כלל אימהות נהדרת, אך היא שונה מאימהות לילד שקשור גנטית אל האם. האם הנתרמת נדרשת להתגבר על מספר קשיים נפשיים הנובעים מהצורך להשלים עם אובדן ההורות הגנטית ומהחרדות הנוספות מהמשך הדרך.
אצל מרבית הנתרמות המעבר משלב ההתלבטות וההחלטה על תרומת ביציות אל תחילת התהליך נעשה תוך תחושת דחיפות ולחץ זמן. הנשים דוחקות אז הצידה ואף מכחישות את המשבר הכרוך באובדן ההורות הטבעית. דרך זו מאפשרת להן לגייס כוחות נפשיים לשיתוף פעולה עם הדרישות הרבות הכרוכות בתרומה עצמה ובתהליך הרפואי. כתוצאה מכך, האשה ובן זוגה ממעטים לחשוב ולדבר על ההורות המיוחדת הצפויה להם.
ספקות האישה לגבי יכולתה להתקשר לתינוק ולהרגיש כאם
דאגה זו קיימת ומציקה למרות שהאשה יודעת שהחוק מכיר בה כ"אם" היחידה של התינוק. היא חוששת שהיעדר הקשר הגנטי בינה לבין התינוק שלה, ישבש את המהלך הרגיל והרצוי של ההתאהבות בתינוק ושל הרגשת השייכות הנרקמת בינה לבינו: שאני אמא שלו והוא הילד שלי. בצדק היא דואגת, שאם תחושה זו תשתבש – ההריון עלול להיות בעייתי, האימהות בעייתית, והתינוק עלול להיפגע.
מאחורי זה, האישה דואגת שנוכחותו של הילד תזכיר לה שהיא לא הצליחה להרות מביציותיה שלה וכי ישנו גורם זר שילווה את לידתו וגידולו של הילד.
לנוכח הכנסת שחקן זר כשותף ביצירת הילד, הופכות המטלות הפסיכולוגיות שישנן בכל הריון – קבלת העובר, התקשרות אליו והתכוננות לאימהות – למורכבות הרבה יותר מאשר בהריון רגיל. האם האשה תצליח לקבל, לעכל ולהשלים עם הגורם הזר?
איך נשים מתמודדות עם מרכיב הזרות שבתרומה ?
נשים נוקטות בדרכים שונות כדי להתמודד עם איום הזרות שישנו בתרומה. יש נשים שמאמצות בשמחה כל דעה ומחקר שנותנים חשיבות להשפעות אפיגנטיות על העובר, כלומר להשפעות תנאי ההריון (כמו תזונה, רגיעה) על העובר. גישה זו יכולה לעודד אותן להרגיש טוב עם ההיריון ולחזק את ההתקשרות לעובר.
נשים רבות מכחישות את המצוקה שהן חוות על ידי שהן מקטינות את משמעות התרומה. הן מתייחסות אל התרומה כאל קניה של תאי מין בודדים ללא מחשבה על האשה שתרמה, ואולי בכך אף סיכנה את עצמה.
כמו בהריונות אחרי טיפולי פוריות ממושכים, נשים עסוקות בעיקר בהיבטים הרפואיים הפרוצדורליים, כדי לגבור על החרדות שלהן מאובדן הריון. הן עסוקות בdoing וכמעט לא בbeing . אי הוודאות שמלווה את ההריון יוצרת מצב בו האישה נמנעת מלהתקשר לעובר (באופן מודע ולא מודע). היא מאפקת את הביטוי הרגשי כלפיו לפחות עד שלבים מאוחרים של ההריון, שמא יהיה שוב אובדן הריון.
בנוסף לכך היא חרדה מ"פגימות" התינוק – דואגת שהתינוק לא יהיה בריא כתוצאה מליקויים גנטיים שלא נתגלו אצל התורמת.
תחילת התיחסות לתינוק האמיתי
אני רואה בהופעת חרדות אלו, בהפוך על הפוך, גם התחלה חשובה של התייחסות לתינוק האמיתי, על השוני והאתגר ההורי שהוא מביא אתו.
הקשיים והעיכובים בהתקשרות לעובר, אופייניים וטבעיים להריון לאחר תרומת ביצית ואינם מצביעם על פגיעה ביכולת שתהיה לאם בפועל ליצור קשר עם התינוק כשיוולד.
מתוך חרדות אלה ומורכבות המצב הרגשי, נשים רבות ממעטות לשתף בני משפחה וחברות במצוקות הרגשיות שלהן. מיעוט השיתוף ושמירה על ריחוק והתבודדות – ללא תמיכה ועזרה של אנשים קרובים או ות, או אשת מקצוע מקשה למעשה על האישה. אלה מונעים מהאשה לעבור תהליך חשוב של התבוננות רגשית והשלמה שיכולה לסייע לה להתמודד עם האמביוולנטיות, להתגבר על החרדות השונות, וליצור התקשרות עם העובר.
האם התרומה משפיעה על ההורות ?
הידע המחקרי על משפחות שלאחר תרומת ביציות נאסף במקומות שונים ברחבי העולם. קבוצת חוקרים מקיימברידג' בראשות סוזן גולומבוק מלווה וחוקרת משפחות שנוצרו בעזרת תרומת ביצית, תרומת זרע או פונדקאות שנים רבות.
המחקרים ככלל הראו תוצאות מעודדות מאד: ההורים נמצאו היו בעלי רווחה נפשית ויחסי נישואין טובים. הסתגלותם להורות ואיכות חייהם היתה טובה ואף טובה יותר מזו של הורים שהרו באופן טבעי. גם התפתחות הילדים והסתגלותם הרגשית – חברתית היתה טובה.
מחקר של אימרי ועמיתותיה ( S. Imrie et. al ) מקבוצתה של גולומבוק (2019) כלל תצפיות בתקופת הינקות – על משפחות שעברו תרומת ביציות. המחקר מצא כי ההורים היו חמים כלפי התינוקות, קשורים אליהם רגשית, ושהם יצרו איתם קשרים איכותיים. הזהות האימהית של האימהות – התחזקה והתבססה במהלך שנת החיים הראשונה של התינוק.
'לעשות שהילד יהיה שלי'
במחקר אחר של אימרי ועמיתותיה (2020) נבדקו המחשבות והרגשות של 85 אימהות שפנו לתרומת ביצית ביחס לקשר שלהן עם התינוק. הראיונות התקיימו כשהתינוקות היו בגיל 6-18 חודשים.
מניתוח הראיונות עלה שאימהות תרומת ביצית התייחסו לקשר המתפתח עם התינוק דרך ה'משקפיים' של תהליכי ההתקשרות וההתאהבות שלהן בתינוק – 'לעשות שהילד יהיה שלי'. אף שאנו יודעים כי אצל אימהות בכלל ישנו עיסוק, ולעיתים דאגה, לגבי התפתחות הקשר שלהן עם התינוק (מה שנקרא 'בונדינג') הרי שאצל אימהות של תרומת ביצית, נושא זה – 'לעשות שהילד יהיה שלי' קיבל ראשוניות והיתה לו השפעה חזקה על התנהגות האם עם התינוק.
מהראיונות עלה כי תהליך ההתקשרות וההתאהבות בתינוק היה תהליך רגשי ושכלי מתמשך, שהתחיל אף לפני ההתעברות והמשיך במהלך הינקות ועד גיל שנה. בגיל זה האימהות הגיעו לתחושת ביטחון בקשר.
הנשים נקטו באסטרטגיות שונות כדי לגרום לתהליך זה להצליח.
- נשים ייחסו חשיבות רבה להריון עצמו, לחוויות שעברו בו ולהשפעות האפיגנטיות שאפשר שהיו בהריון, ושהשפיעו לדעתן על העובר. בכך הן הקטינו את חשיבות המרכיב הגנטי וחיזקו את תחושת ההתקשרות שלהן לעובר.
- נשים ייחסו חשיבות מרכזית לתינוק ולקיומו. התייחסות זו סייעה להן לבסס את הקשר עימו.
- אסטרטגיה אחרת היתה ייחוס חשיבות גדולה להשפעת אישיות האם וטיפולה המסור והאוהב – על התינוק ועל הקשר אתו. זאת כנגד המחשבה המקובלת שלגנטיקה יש תרומה מכרעת על התפתחות הילד. האימהות שנקטו באסטרטגיה זו חיפשו וטיפחו קווים משותפים עם הילד.
- אסטרטגיות אחרות שצויינו על ידי החוקרות התייחסו להתמודדות האימהות עם איומים שהיו על הקשר המתפתח עם העובר בעת ההריון ועם התינוק לאחר היוולדו, בגלל ה'צל' שמטילה תרומת הביצית. למשל ההתמודדות בהריון ולאחר הלידה עם האפשרות שלילד לא יהיו תווים פיזיים דומים לאם. בהקשר זה, היו אימהות שהתייחסו בשמחה לדמיון של הילד לאב ולמשפחתו.
מהניסיון הקליני
הפסיכולוגית האמריקאית דיאן אהרנשאפט, בספרה המצוין (2005) על משפחות שנוצרו בעזרת גורם שלישי, מדגישה כי הצדדים הדומים שבין הורים לילדים אינם מועברים רק בגנים. אלה נבנים דרך טעמים וחיבות משותפות, צורת דיבור ומזג, זכרונות, רגעים טובים של קירבה, ערכים ורגשות משותפים. התכונות הדומות של האם והילד הן שם כדי להימצא, ולהורים יש תפקיד במציאת הנושאים המשותפים להם ולילד. מציאת קווי דמיון בין ההורה לילד, היא אחת המטלות הפסיכולוגיות החשובות, המונחות לפתחם של הורים בכלל ושל הורים לאחר תרומה בפרט. החיפוש ומציאת קווי הדמיון מחזקים רבות את הקשר הטוב בין ההורים לילד ואת תחושת הבטחון בהיות הילד רק "שלי" ו"שלנו".
מנסיוני הקליני עם זוגות שקיבלו תרומת ביצית אני למדה גם שכשהזוגיות היתה טובה, נושא התרומה לא פגע בהורות של בני הזוג ובהנאה מהזוגיות. לעומת זאת, כשהיו שסעים ומחלוקות עמוקים בזוגיות – עוד לפני הבחירה בתרומה, וכשהזוג סבר, בטעות, שהילד יפתור את קשייהם, התרומה לא פתרה את הקשיים ולא חיברה בין ההורים. במצב זה, המחלוקות נמשכו לאחר הולדת התינוק, וחרדות האם שהעובדה שאין לה קשר גנטי לילד תפחית מההכרה באימהותה, המשיכו להציק לה הרבה אחרי שהילד הגיע לגיל שנה.
בנוסף, אינני חושבת שהתרומה כשלעצמה קובעת את איכות ההורות – לטוב או לרע. ייתכן שהאנשים שנאלצו ללכת במסלול זה, הגיעו להורות בשלים וחזקים ולכן השקיעו בה יותר מאשר הורים במשפחות רגילות ופיתחו הורות מיטיבה ומשפחה קרובה למרות הקשיים הנוספים שהעמיסה עליהם תרומת הביציות. כלומר, היות משפחות התרומה משפחות "טובות" היא למרות התרומה והודות להשקעת ההורים, השקעה פיסית ונפשית, ולא "הודות" לתרומה.
חשיבות התמיכה הפסיכולוגית לאורך כל הדרך
תמיכה נפשית- פסיכולוגית באם (ולעיתים גם באב) כבר בשלבים הראשונים של ההתלבטות וקבלת ההחלטה על תרומת ביצית, במהלך ההריון ובתחילת האימהות היא בעלת ערך רב. היא מקלה על החוויה המורכבת, מסייעת להתמודד עם האמביבלנטיות, תומכת בהתכוננות האשה לאימהות ובחיזוק הקשר הנרקם עם התינוק ובבטחונה ותפקודה כאם.
מקורות:
Ehrensaft, D. (2005). Mommies, Daddies, Donors, Surrogates: Answering Tough Questions Questions and Building Strong Families. The Guilford Press
Imrie, S., Jadva, V., Fishel, S., & Golombok, S. (2019). Families Created by Egg Donation: Parent–Child Relationship Quality in Infancy. Child Development, July/August 2019, Volume 90, Number 4, Pages 1333–1349
Imrie, S., Jadva, V., & Golombok, S. (2020). “Making the child mine”: Mothers’ thoughts and feelings about the mother–infant relationship in egg donation families. Journal of Family Psychology, 34(4), 469-479
Golombok, S. (2020). We Are Family: The Modern Transformation of Parents and Children, Hachette
צרו קשר