אם בתרומת ביצית: לעשות שהילד יהיה שלי

מה חושבות ומרגישות נשים שנהיו אימהות בעזרת תרומת ביצית על הקשר המתפתח בינן לבין התינוק ? מחקר בריטי חדש

זהו נושא שמעסיק מאד נשים שחושבות על תרומת ביצית: אף שאהיה האם החוקית של התינוק, אוהב אותו ואטפל בו במסירות, האם באמת ארגיש שאני האמא שלו והוא התינוק שלי.
למרות דברי הרגעה שנשים שומעות מאנשי רפואה ולעיתים מחברות או בנות משפחה – ” שברגע שהתינוק יוולד הן יתאהבו בו וירגישו אמא של התינוק ” – הספקות ממשיכים לנקר בליבן. הן חוששות שיהיה להן קשה “לעכל” את הגורם הזר המשתתף בתהליך ההולדה ולהתרגל לחיות עמו בשלום, ושעקב כך קשר האהבה עם התינוק לא יהיה איתן.

לאחרונה (2020) פורסם מחקר מעניין שעסק במחשבות וברגשות של אימהות שנעזרו בתרומת ביצית לגבי הקשר שלהן עם התינוק.
החוקרות ד”ר סוזן אימרי ועמיתותיה ( S. Imrie et. al ) הן חלק מקבוצת מחקר גדולה מאנגליה העוסקת במשפחות שנוצרו בעזרת תרומת ביצית, תרומת זרע או פונדקאות.
במחקר הנוכחי רואיינו 85 אימהות הטרוסקסואליות שילדו לאחר שנעזרו בתרומת ביצית, אודות הקשר שלהן עם התינוק. הראיונות התקיימו כשהתינוקות היו בגיל 6-18 חדשים.
מניתוח הראיונות עולה שאימהות תרומת ביצית התייחסו לקשר המתפתח עם התינוק דרך ה”משקפיים” של ההתקשרות וההתאהבות שלהן בתינוק – ” לעשות שהילד יהיה שלי “. אף שאנו יודעים כי אצל אימהות בכלל קיים עיסוק, ולעיתים דאגה, לגבי התפתחות הקשר שלהן עם התינוק (מה שנקרא “בונדינג” ) הרי שאצל אימהות של תרומת ביצית, נושא זה – “לעשות שהילד יהיה שלי” מקבל ראשוניות ויש לו השפעה חזקה על התנהגות האם עם התינוק.

מהראיונות עלה כי תהליך ההתקשרות וההתאהבות בתינוק היה תהליך רגשי ושכלי מתמשך, שהתחיל אף לפני ההתעברות והמשיך במהלך הינקות עד גיל שנה. תהליך שבו הנשים נקטו באסטרטגיות שונות ואישיות כדי לגרום לו להצליח.
היו כאלה שייחסו חשיבות רבה להריון עצמו, לחוויות שעברו בו ולהשפעות האפיגנטיות שאפשר שהיו בהריון, ושהשפיעו על העובר. בכך הן חיזקו את תחושת ההתקשרות שלהן לעובר. גם ההתיחסות אל התינוק כרצוי מאוד סייעה בביסוס הקשר של האם אל התינוק. אסטרטגיה נוספת היתה ייחוס חשיבות גדולה להשפעת אישיות האם וטיפולה המסור והאוהב – על התינוק ועל הקשר אתו, בניגוד למחשבה שלגנטיקה יש תרומה ניכרת להתפתחות הילד. אימהות אלה חיפשו וטיפחו קווים משותפים, למשל גינונים אישיים, שיש להן ולתינוק.

אסטרטגיות אחרות שצויינו על ידי החוקרות התייחסו להתמודדות האימהות עם איומים שהיו על הקשר המתפתח עם העובר בעת ההריון ועם התינוק לאחר היוולדו, בגלל ה “צל” שמטילה תרומת הביצית. למשל ההתמודדות בהריון ולאחר הלידה עם האפשרות שלילד לא יהיו תווים פיזיים דומים לאם. בהקשר זה, היו אימהות שהתייחסו בשמחה לדמיון של הילד לאב ולמשפחתו.
איום נוסף על התפתחות קשר האם עם התינוק היה המשך הנוכחות הגדולה של התורמת והקושי של האם להשלים עם המציאות שהילד נולד בעזרתה. כדי להתגבר על איום זה נשים רבות הכחישו את מציאות התורמת והתרומה שלה על ידי שהקטינו את משמעות התרומה וראו בה למשל רק מספר תאי מין בודדים או שהשוו אותה לתרומת דם.

המחקר מסכם כי עד סוף השנה הראשונה לחיי התינוק, רוב האימהות הרגישו בטוחות ומאמינות במעמדן כאמא של הילד.

Imrie, S., Jadva, V., & Golombok, S. (2020). “Making the child mine”: Mothers’ thoughts and feelings about the mother–infant relationship in egg donation families. Journal of Family Psychology, 34(4), 469-479. http://dx.doi.org/10.1037/fam0000619

ד"ר חנה גילאי גינור | פסיכולוגית קלינית
שתפו:

סגור לתגובות.